שבועות - תורה לעם - 02

תשפ"ה, סמסטר ב'.

בליבה חומה, עמותת ציוני דרך.

תוכנית לימוד בחברותא.

סטודנטים יקרים שלום רב.

לקראת חג השבועות - חג מתן תורה הבא עלינו לטובה, החילונו בדף קודם לדבר על "תורה לעם" בכוונה של תורה ללא אמונה דתית. בדף הקודם עסקנו בשאלה זו מנקודת מבט פנים-דתית, ובדף זה נראה את התייחסותם של ההוגים החילוניים לסוגיה זו.

תורה חילונית

-       האם ישנה "תורה חילונית"?

-       על איזו תורה אנחנו מדברים? תנ''ך? תלמוד? הלכה? אגדה?

-       התורה החילונית מהי? תרבות? היסטוריה? דרך חיים?

א. הגישות המבטלות:

הגישה המבטלת 1: אין ערך לתורה אצל אדם חילוני

"קולמוסי נשמט מידי, כשאני מעלה על זכרוני כי אני ורבים כמוני אנוסים היינו לבלות את מבחר שנותינו, את השנים בהן מגיעים כוחות האדם לידי עצם חזקתם, בלימוד זה הממית את הרוח, ולהיות ערים לילות תמימים, כדי להכניס משמעות במקום שאין בו כל משמעות, לגלות בחריפות סתירות במקום שלא נמצאו שום סתירות ולישב בחידוד השכל סתירות בולטות, לרדוף בשלשלת ארוכה של דקדוקים אחרי צללים ולבנות מגדלים באוויר" (חיי שלמה מימון).

רקע על הכותב: שלמה מימון, פילוסוף משכיל מהמאה ה18, נולד כדתי חסידי בפולין והתגלגל להשכלה בברלין אצל מנדלסון וקאנט. ספר ביקורתי וקומי בוטה, צוחק על אמונותיהם הטפלות לשיטתו של החסידים וכו', וכועס שחיתנו אותו בגיל צעיר.

ב. הגישה המחשיבות

גישה מחשיבה 1: חשיבות היסטורית בלתי תלויה באמונה

"כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים, הנצב כעמוּד אור על מפתן ההיסטוריא שלנו – מרחפת לפני ומרוממת אותי ל’עולם העליון‘, – איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות, שחכמי אומות העולם מונים אותנו בהם: אם באמת היה האיש משה במציאוּת, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למַה שמקובל באומתנו, אם באמת היה הוא ‘מושיעם של ישׂראל’ ונותן התורה הזאת בצורה שנשתמרה בידינו, וכדומה מן השאלות; – אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה: זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם, אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה’מדבּרות’, שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה" (משה- אחד העם).

רקע על הכותב: אחד העם, אשר צבי גינצברג, נולד בפלך קייב חבית חסידי, ועלה ארצה כאחד מהוגי הציונות, נפטר בשנות ה30. 'יותר מששמרו ישראל את השבת השבת שמרה על ישראל'- אימרה שלו.

גישה מחשיבה 2: געגוע ונוסטלגיה

 "מי לא יודע, כי בהלכה העברית אין כמעט מקום למופשטות, וכמעט כולה ציורית ומוחשית.

שנים אוחזין בטלית, הקדר שהכניס קדרותיו, המניח את הכד – זהו הסגנון התדירי של ההלכה העברית. כמעט כולה, מראשה ועד סופה, מנומרת ציורים ציורים, קטנים וגדולים, של החיים העבריים הממשיים במשך אלף שנה ויותר.

כשאתם נכנסים למשנה – אל נא תקמטו את מצחכם. עברו בין הפרקים בנחת, כמי שעובר בין חורבות ערים עתיקות; שוטו בין פסקי ההלכות הרצופים שם זה אצל זה כלבנים בנדבך ונראים בצמצומם כחצובי חלמיש; התבוננו בעין פקוחה אל כל הציורים הקטנים וקטני הקטנים, המפוזרים שם בערבוביה לאלפים, ואמרו: האין אתם רואים לפניכם חיי מעשה של אומה שלמה, שנתאבנו לכל תגיהם ופרטיהם בתוך כדי מהלכם?

איני מדבר רק על התמונות השלמות והמפורטות הבאות שם לפרקים, כגון סדר הבאת בכורים, סדר עבודת יום הכיפורים, סדר הדין, ודומיהם. פרקים תיאוריים כאלה הרי אֶפּיקה גמורה הם, במובנה התאוּרי, ומן הסוג המעולה. דן אני גם על אותם הרסיסים הקטנים, קו קו ותג תג, פרורי חיים קפואים, שמהם נצטרפו כמעט כל ששת סדרי המשנה ותוספאותיהן. האמנם כל אלה לא יצלחו לכל מלאכה בספרות? הבאמת פסולים הם? פסולים לחלוטין?

בקרוא איש מישראל בסדר זרעים, למשל, האין איש אשר יבואו אליו פתאום מתוך הדברים אויר של חיים וריח אדמה וריח עשב, ושכח פתאום כי בבית המדרש הוא יושב וכי לומד הוא, וראה את ה“עם” – “עם הארץ” – בכל עבודתו בשדה ובגנה ובכרם ובגֹרן?... ובבואו אל נזיקין – האם לא יהי בעיניו כרואה את השוק ואת הרחוב העבריים שקפאו פתאום יום אחד על כל משאם-ומתנם ועל כל שאונם והמונם?

[ביאליק, מאמר הלכה ואגדה]

רקע על הכותב: ביאליק, המשורר הלאומי, בוגר וולוז'ין אצל הנצי''ב, עזב את הישיבה בגלל הסכסוך וכמאה ליווהו ביציאתו. שמר על יחס מורכב מאד, מתגעגע ומבקר, לעולם הישיבה. והזכיר זאת רבות בשיריו. [ראה נספח]

-       לדעתך, איזו גישה ניצחה בהווי החילוני בישראל, הגישה הרומנטית של ביאליק ואחד העם, או הגישה הביקורתית?

-       האם לדעתך יש משמעות לכך שביאליק ואחד העם הם בעצם יוצאים בשאלה?

-       מהי הגישה שלך לתורה חילונית?

-       איזו ייחודיות יכולה להיות ללימוד 'חילוני', איזו תרומה יכול לימוד כזה לתת שאין בלימוד הדתי?

נספח - שיר המתמיד של ביאליק;

בַּיְשִׁיבָה הָרֵיקָה דּוּמִיָּה קְדוֹשָׁה,

וּבִלַּע הַנַּעַר הַקֹּדֶשׁ רִאשׁוֹנָה,

כִּי שָׁם בַּמִּקְצֹעַ יְחַכּוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה

חֲבֵרָיו שֶׁרֵעוּ לוֹ יוֹם בֹּאוֹ הֵנָּה –

נֵר דֹּלֵק, עַמּוּדוֹ וְסֵפֶר תַּלמוּדוֹ;

וּכְחָס עַל־הָרְגָעִים הַקַּלִּים לָנוּעַ

יְמַהֵר אֶל־רֵעָיו וְהֵחֵל לִמּוּדוֹ,

וּבְעָמְדוֹ – וְעָמַד כְּמַסְמֵר תָּקוּעַ,

יוֹם תָּמִים, חֲצִי לַיְלָה מִמְּקוֹמוֹ לֹא־יָמִישׁ,

שָׁם יֹאכַל לִרְעָבוֹ אֶת־פִּתּוֹ הַשְּׁחֹרָה –

וּמִי אַתָּה שָׁמִיר, מִי־אַתָּה חַלָּמִישׁ,

לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה?

“הוֹ, הוֹ, אָמַר רָבָא, תָּנוּ רַבָּנָן!”

הַשַּׁחַר, הַגַּנָּה וְרֵיחֹ הַשָּׂדֶה

הִתְעוֹפְפוּ כָעוֹף וַיִּמָּחוּ כֶעָנָן:

הָאָרָץ וּמְלֹאָהּ נִשְׁכָּחָה, אָבָדָה.

הָאָרָץ וּמְלֹאָהּ – פֹּה, פֹּה בַּמִּקְצֹעַ,

וּשְׁמָשׁוֹת כַּכַּדְכֹּד לָרֹב פֹּה תִזְרַחְנָה –

וּמְלֵא תַעֲצוּמוֹת הַנַּעַר יָנוּעַ,

וְעֵינָיו כִּשְׁתֵּי גַחֲלֵי אֵשׁ תִּתְלַקַּחְנָה…

כֹּה יַעֲמֹד הַנַּעַר יוֹם יוֹם עַל־מְקוֹמוֹ

מֵאָז אוֹר הַבֹּקֶר עַד רֹאשׁ הָאַשְׁמוֹרָה,

כִּי חַלֵּק יְחַלֵּק לְיָדוֹת אֶת־יוֹמוֹ:

הָאַחַת לְצָרְכּוֹ, הַשָּׁלֹשׁ לְתוֹרָה;

וּכְבוֹדֵד נְזִיר רֵעִים, אַסִּיר אֶל־פִּנָּתוֹ,

יַעֲמֹד הַנַּעַר לְבֶן־פָּנִים קְמוּט מֵצַח,

וַיָּצַר בַּגְּמָרָא אֶת־מְלֹא כָל־נִשְׁמָתוֹ,

וַיָּצַר – וַיִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ לָנֶצַח.

“הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא, הוֹי אָמַר אַבַּיֵי!” –

הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?

הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי

עוֹלָמִים, הַשֹּׁפְעִים בָּהּ אִשָּׁהּ וְחֻמָּהּ?

הֲפֹה אַדִּירֶיהָ – מְאוֹרוֹת עֲתִידִים,

הַיּוֹצְרִים אֶת־רוּחָהּ עַל הָאָבְנָיִם? –

כִּי מָה הֵם הַקּוֹלוֹת וּמָה הַלַּפִּידִים

הַנּוֹשְׂאִים הַנֶּפֶשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם!

מִי צָפַן הַקְּסָמִים בַּגְּוִילִים הַבָּלִים,

מִי נָתַן הַכֹּחַ לַאֲמָרוֹת עֲבֵשׁוֹת,

לַחְצֹב לֶהָבוֹת מִלְּבָבוֹת חֲלָלִים

וּלְהָתֵז נִיצוֹצוֹת מֵעֵינַיִם עֲשֵׁשׁוֹת?

“הוֹ, הוֹ אָמַר רָבָא!” – הֲתִשְׁמַע, הֲתָחוּשׁ

אֶת־כִּלְיוֹן הַנֶּפֶשׁ, הַחִבָּה הָעַזָּה?

הֲטֶרֶם יִקְרְעוּ לְבָבְךָ הַנָּחוּשׁ

כָּל־אֹמֶר אֵשׁ חֹצֵב, כָּל־מִלָּה דָּם מַזָּה?

הַאִם לֹא תִזְרָקְךָ יָד גְּדוֹלָה נֶאְדָּרָה

אֶל־גֹּבַהּ לֹא־נֶחְקָר, אֶל־מֶרְחָק לֹא־נוֹדָע?

הַאִם לֹא יִכָּנֵף רוּחֲךָ בִּסְעָרָה

וּלְבָבְךָ כַּדָּג שֶׁנֶאֱחָז בַּמְּצוֹדָה?

מֵאָז עָלָה שַׁחַר לֹא־יֶחֱלַשׁ לְבָבוֹ,

וּבִרְכָּיו כִּשָּׁלוֹן וָפִיק לֹא־תֵדַעְנָה,

מִקְּרֹא “אָמַר רָבָא”.

הַשֶּׁמֶשׁ רַד לָבֹא,

הַקּוֹלוֹת יִשְׁפָּלוּן, הַנְּפָשׁוֹת תִּיגַעְנָה.

כָּל־שָׂפָה נֹבֶלֶת, כָּל־גָּרוֹן נִחָרָה,

הַלְּשׁוֹנוֹת יָבֵשׁוּ; וּבְכִלְיוֹן עֵינַיִם

יְחַכּוּ לַשַּׁמָּשׁ שֶׁיָּבֹא וְקָרָא

לִמּוּדֵי אֲדֹנָי לִתְפִלַּת עַרְבָּיִם…

וּבְכֵן – אָמַר רָבָא… " וּמְלֵא עֹז נַעֲלָה

קוֹל צָלוּל יְזַעְזַע הָאַוֵּיר בִּסְעָרָה –

כִּמְדֻמֶּה לִי, שָׁם עַל־הָאָרוֹן מִלְמַעְלָה

כִּשְׂחוֹק צַדִּיק תָּמִים הוֹפִיעָה נְהָרָה –

הַשְּׁכִינָה תִתְעַנֵּג עַל־הֶבֶל פִּי תִינוֹק.

אוֹ אוּלַי הִיא תִלְעַג לְקָרְבְּנוֹתֶיהָ,

הַקֹּבְרִים חַיֵּיהֶם בַּמַּחְשָׁךְ, בַּצִּינוֹק,

הַמֹּסְרִים בִּגְבוּרָה אֶת־נַפְשָׁם עָלֶיהָ?