שבועות - תורה לעם - 01

תשפ"ה, סמסטר ב'.

בליבה חומה, עמותת ציוני דרך.

תוכנית לימוד בחברותא.

סטודנטים יקרים שלום רב.

לקראת חג השבועות - חג מתן תורה הבא עלינו לטובה, נעסוק בשאלת משמעות התורה ולימודה לחסרי אמונה.

הדיון יתחלק לשניים:

א- שאלה זו בהקשר פנים דתי. האם ישנה חשיבות ללימוד תורה בלי יראת שמיים? האם התורה איננה אלא אמצעי לשמיעת דבר הבורא או שיש לה ערך העומד בפני עצמו?

ב- שאלה זו בהקשר חוץ-דתי. האם יש לחילונים עניין בלימוד תורה? מהו המקום ללימוד תורה לא דתי? 

דף זה יעסוק בשאלה הראשונה ובמקורות הדתיים ביחס לסוגיה זו, החל מחז''ל ועד להוגי היהדות בני זמנינו. ובע''ה הדף הבא יעסוק בשאלה השניה ונראה את יחסם של הוגי הדעות החילוניים על סוגיה זו.

1.    הנותן או התוכן - חז''ל

"ר' יוחנן אמר על "אנכי" שבתחילת עשרת הדברות, שהוא נוטריקון (ראשי תבות) של: אנא נפשי כתבית יהבית (אני עצמי כתבתי ונתתי). ורבנן אמרי שהוא נוטריקון של: אמירה נעימה כתיבה יהיבה (כתובה ונתונה)" [שבת קה - על פי ביאור שטיינזלץ].

"אנא נפשי כתבית יהבית, היינו שהכותב נותן נפשו בתוך הכתב" [ליקוטי מוהר''ן קע''ג א,ד].

-        ניתן לראות את ההבדל בין שני הפירושים של הנוטריקון. דרשתו של רבי יוחנן 'אנא נפשי כתבית יהבית', שמה דגש על נותן התורה שנמצא בתוכה, ואילו הדרשה של רבנן 'אמירה נעימה כתיבה יהיבה', שמה דגש על תוכן התורה בלבד.

2.    הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו

"ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי, כתיב, ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו (ירמיה טז יא) - הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו. שמתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב" [איכה רבה].

דרשתו זו נותנת מקום חד משמעי ללימוד תורה בלי יראת שמיים. הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו.

-        מהי התועלת הדתית ללימוד תורה שכזה?

"הצדיק רשות לו להפסיק מדבקותו יתברך כדי לילך ולקיים מצותיו וזהו הלוואי אותי עזבו, שיפסיקו עצמם מהיותם דבוקים לי. ותורתי שמרו, רצה לומר למען ישמרו תורתי שילכו ויקיימו מצותי כנ"ל" [נועם אלימלך].

- האם הדרשה הזו מקבלת משמעות שונה אחר פרשנותו של בעל ה'נועם אלימלך'?

3.    מחלוקת החסידים והמתנגדים

עיסוק השיא בשאלה זו התרחש בעת הויכוח בין החסידים למתנגדים, החסידים שקראות תיגר על האליטה הלמדנית קידשו את טהרת הלב והטילו ספק בחשיבות של תורה ללא "דבקות" בהשם, ואילו המתנגדים נחלצו להגן על התפיסה של ערך התורה כערך העומד בפני עצמו.

הגישה החסידית:

"ובאמת רבים מבני עמינו המדומים בעיניהם ובעיני העולם חכמים גדולים בתורה בנגלה ובנסתר ומדומים ביראה בכל הדברים וסוברים שבאו לקצת תורה ויראה, אבל באמת עדיין לא זכו אפילו לידיעה קטנה מתורת אלהינו …  כי הם לומדים רק חיצוניות התורה דהיינו שאין במחשבתם להדבק בהשי"ת ולהיות מרכבה לו ולירא ממנו ולאהבה אותו ע"י התורה …כי הם סוברים שזה בעצמו הלימוד שלומדים הוא הדביקות והיא האהבה והיראה, והאיך אפשר זה הלא ידוע ומפורסם שיש בעוונותינו הרבים כמה לומדים שהם בעלי ניאוף רחמנא ליצלן ובעלי עבירות ידועים ואף מאומות יש שלומדים התורה שלנו האיך יתכן שזה יהיה הדביקות בה' .... ועיקר התורה היא לשמה לבוא להתדבק במי שנעלם בה כנ"ל להיות מרכבה אליו" [ספר יושר דברי אמת, ר' משולם פייבוש הלר מזברז', סוף המאה ה18, תלמיד המגיד, ר''מ מפרימישלאן ורי''מ מזלוטשוב].

הגישה של המתנגדים:

"ותחלה אשים דברתי בענין עסק התורה לשמה, מהו ענין "לשמה", כי גם זה פרי־חטאת לכמה המונעים עצמן מעסק התורה הקדושה בחשבם כי ענין לשמה, פירושו ללמוד בדביקות גדול בלי הפסק. וגם רעה חולה יותר מזה שסוברים בדעתם שעסק התורה בלא דביקות אין כלום וללא שום תועלת ח"ו, לזאת כשרואין עצמן שאין לבם הולך לזאת המדרגה שיהא לימודם בדביקות תמידי לא יתחילו כלל ללמוד,  וע"כ תפוג תורה ח"ו… ענין עסק התורה לשמה, האמת הברור, כי לשמה אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם… שהרי כמה הלכות מרובות יש בש"ס שבעת אשר האדם עוסק בהם הוא צריך לעיין ולהעמיק מחשבתו ושכלו בעניני הגשמיות שבהם, כגון קינין ופתחי נדה שהן הן גופי הלכות, או המשא ומתן בש"ס וכללי דיני מיגו של רמאות שהיה הרמאי יכול לטעון. וכמעט בלתי אפשר שיהא אצלו אז גם הדביקות בשלימות כראוי. אבל האמת כי ענין לשמה פירש לשם התורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול… אמנם ודאי דאי אפשר לומר שאין צריך לענין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה' חלילה… כן רשאי האדם להפסיק ולבטל זמן מועט מהלימוד, להתבונן מעט ביראת ה'. ואינו חושש בזה משום ביטול תורה כיון שהוא הגורם שתתקיים אצלו חכמה התורה" [נפש החיים שער ד].

-        האם הפער בין הגישה החסידית לליטאית מביא להבדל מעשי לדעתך?

אוהב את התורה יותר מאשר את אלוהים

"אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים ממשפחות ראקובר ומייזלס, כותב את השורות הללו, שעה שגיטו וארשה עומד בלהבות והבית, שבו אני נמצא עכשיו, הוא אחד האחרונים שהאש עדיין לא אחזה בהם. אלמלא אמונתי שאלוקים בחר בנו אי – פעם לעם סגולתו הייתי מאמין שצרותינו בחרו בנו.אני מאמין בא-ל אלוקי ישראל אף – על – פי שעשה הכל כדי לא להאמין בו. אני מאמין בחוקותיו, אם אפילו לא אוכל להצדיק את מעשיו. יחסי אליו איננו עוד כיחס העבד לאדוניו, אלא כיחס התלמיד לרבו. אני מרכין ראשי לפני גדולתו, אך לא אשק את שבטו בו הוא מיסרני. אני אוהב אותו, אך את תורתו אאהוב יותר, ואילו נכזבתי בו הייתי שומר את תורתו. אלוקים פירושו דת, אך תורתו פירושו אורח חיים, וכל כמה שאנו נהרגים על אותו הווי כך הולך הוא ונעשה בן אלמוות יותר". (צוואת יוסל רקובר - צבי קוליץ 1947, פורסם בערב יום כיפור תש''ז בעיתון ביידיש).

-        מה לדעתך ההסבר לכך שבשעת משבר יוס'ל רקובר מעדיף לשמור אמונים לתורה למרות שאלות המרדנות כלפי הבורא?

-        מה פירוש ההבדל "אלוקים פירושו דת, אך תורתו פירושו אורח חיים"?

-        האם גישה כזו יכולה להכיל לימוד תורה של אנשים לא דתיים?