פורים - 02 - אחריות אישית (השתדלות וביטחון)

תשפ"ד, סמסטר א'.

בליבה חומה, עמותת ציוני דרך.

תוכנית לימוד בחברותא

סטודנטים יקרים שלום רב

אחד הפסוקים המהדהדים במגילת אסתר שאנו קוראים השבוע הוא אמירתו של מרדכי לאסתר "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו". במילים חד משמעיות אלה מטיל מרדכי על אסתר מחויבות ואחריות כבירה; עליה להיכנס למלך בכדי להציל את העם, ויהי מה. ואכן, אסתר משתכנעת ולוקחת על עצמה את המשימה למרות הסיכון שכאשר אבדתי אבדתי.

בדף זה נקדיש את הדיון למשמעות של לקיחת אחריות על עצמך, לפי מקורות היהדות.

-       במה מתבטאת האחריות האישית שלך לכלל/לאחר?

-       מהן גבולות האחריות שלך?

-       האם אמונה 'שהכל משמיים' מורידה מנטל האחריות? אם לא, למה?

1. אחריות במקום של אמונה

בהמשך לשאלה האחרונה, אכן מצאנו מקרה בו האמונה שימשה להתנערות מאחריות. בספר בראשית מסופר איך קין הרג את הבל אחיו מחמת קנאה, וכשהשם שואל אותו "איה הבל אחיך", עונה הרוצח בהתרסה "השומר אחי אנכי?". המדרש מפרש שתשובתו של קין לא היתה סתם התרסה אלא שהוא עשה שימוש (ציני) באמונה כדי להיפטר מאחריותו למעשה;

"כיון שאמר לו הקב"ה אי הבל אחיך אמר לו לא ידעתי, השומר אחי אנכי? אתה הוא שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי? משל למה הדבר דומה לגנב שגנב כלים בלילה ולא נתפש, לבוקר תפשו השוער, אמר לו למה גנבת את הכלים, אמר לו אני גנב ולא הנחתי אומנותי, אבל אתה אמונתך בשער לשמור למה הנחת אומנתך ועכשיו אתה אומר לי כך? ואף קין כך אמר… אתה שומר את הכל ולי הנחת אותו להרגו, אתה הוא שהרגתו!....

משל לשנים שעשו מריבה הרג אחד מהן את חבירו היה בהן שליש [=ממונה] ולא הפריש ביניהם, על מי הכל משיחין [= מביעים תרעומת] לא על השליש?"

[מדרש תנחומא בראשית ט]

המדרש ומשליו מחדדים את השאלה שלנו. אם הכל בידי שמיים מהי איפוא מקומה של האחריות האישית. והנה מצאנו מקום בו האמונה משמשת כהסבר להגברת האחריות האישית. וזה במגילת אסתר. 

הפסוק שבו פתחנו "אם החרש תחרישי בעת הזאת רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו" מעורר שאלות.

●      מניין הביטחון של מרדכי שרווח והצלה יעמוד ליהודים בכל מקרה?

●      למה בטחון זה מאיים על אסתר שהיא ובית אביה יאבדו?

●      אם ההצלה מובטחת בכל מקרה, למה על אסתר לפעול?

מפרש המלבי"ם;

"לכל צרה הבאה על ישראל יש עת מוגבל… וזמן מוכן לתשועה על ידי ההכנות והסיבות שהכין לישועה. ואם לא יוושעו על ידי סיבה אחת, בהכרח יעמיד להם ה' סיבה אחרת להצלתם כי לא יטוש ה' את עמו.

על פי זאת חיוה מרדכי לאסתר דעת. כי אחר שכל מציאותה … להיות בבית מלכות, אינה בעבור עצמה אלא בעבור הצלת היהודים, ובעל כרחך הזמין ה' גם סיבות אחרות רחוקות שבאם תפשע אסתר ותחשוך מלהציל עם ה' יצילם על ידי הסיבות האחרות. ממילא צריך לה לחשוב כי מציאותה בגדולה וכבוד הוא רק בעבור שיהיה על ידה ההצלה… ואם תעבור העת ההיא ולא תתאזר חיל להציל, בין כך יגיעו הסיבות האחרות, כי לא יעזוב ה' נחלתו ביד אשה אחת שיש לה בחירה לטוב ורע, ואז לא יצטרך לך אחר שכבר הגיעה הישועה ממקום אחר".

[מלב"ים מגילת אסתר ד יג-ד]

כך לפי המלבי"ם, דווקא האמונה שההצלה בין כך ובין כך תבוא מחזקת את תחושת הייעוד והשליחות שאתה נבחרת לעשות זאת למרות שיש אופציות אחרות. ממילא רוץ לעשות זאת ויהי מה.

במדרש אחר לעומת זאת פותרים את מבוכת המתח שבין אמונה לאחריות על ידי הקביעה שהברכה השמיימית ניתנת בתנאי שאדם עושה את ההשתדלות המוטלת עליו;

"כי ה' אלהיך ברכך. יכול אפילו אתה יושב ובטל, תלמוד לומר 'בכל מעשה ידך', אם עושה אדם הרי הוא מתברך ואם לאו אינו מתברך".

[ילקוט שמעוני רמז תתח]

לאור דברים אלו נקט הרמח"ל בגישה שהאחריות האישית היא מעין "קנס" או מס שחייבים לשלם למרות שאין בה תועלת;

"אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו חז"ל: כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו', וכן אמרו: אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם: בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו. וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות".

[מסילת ישרים פרק כא]

-       האם הגישה שההשתדלות לא יעילה ובכל זאת עליך לעשותה - מתיישבת על דעתך?

-       האם יצא לך להרגיש אחריות מתוך תחושת ייעוד ושליחות?

1. השתמטות מאחריות

כשאנו מטיילים בלילה ורואים מרחוק - איש רץ לקראתנו, לא ננסה לתפוס אותו. גם אם משהו רץ אחריו וצועק, ניתן לו להמשיך ולרוץ. עכשיו לילה, ולא אנחנו אשמים שהרחוב עולה לפנינו באור ירח מלא, ומלבד זאת יתכן שהרדיפה היא לשניים שעשוע בלבד, אולי שניהם רודפים אחרי שלישי, אולי הראשון נרדף על לא עוול, אולי השני מתכוון

לרצוח ואנו נהפוך לשותפים לרצח, אולי השניים כלל לא יודעים זה על זה והם רצים אל מיטותיהם, כל אחד על דעת עצמו, אולי הם סהרוריים, ואולי הראשון יש לו נשק.

ואחרון אחרון, האם אנו רשאים להיות עייפים, וכי לא שתינו יותר מידי יין? אנו מרוצים שאפילו את השני אנחנו כבר לא רואים.

[פראנץ קפקא בספרו "העוברים בריצה"]

-       האם תיאורו של קפקא תואם את המציאות האנושית שמוכרת לכם?

1. אחריות של שותפות גורל

"שנה רבי שמעון בר יוחאי, משל לבני אדם שהיו נתונים בספינה, נטל אחד מהן מקדח והחל קודח תחתיו, אמרו לו חבריו: למה אתה עושה כך? אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתיי אני קודח? אמרו לו: שהמים עולים ומציפים עלינו את הספינה".

[מדרש רבה, ויקרא, הלכה ד']

1. אחריות של אשמה

אמרו עליו על נחום איש גמזו שהיה סומא משתי עיניו, גדם משתי ידיו, קטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין והיה מוטל בבית רעוע... אמרו לו תלמידיו:

רבי! וכי מאחר שצדיק גמור אתה, למה עלתה לך כך? אמר להם: בני! אני גרמתי לעצמי! פעם הייתי מהלך בדרך לבית חמי והיה עימי משא שלושה חמורים, אחד של מאכל, אחד של משתה, ואחד של מיני מגדים. בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: אבי פרנסני, אמרתי לו: המתן, עד שאפרוק מן החמור. לא סיימתי לפרוק מן החמור וכבר יצאה נשמתו ומת. הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך- יסומו. ידיי שלא חסו על ידיך- יתגדמו. רגליי שלא חסו על רגליך- יתקטעו. ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהיה מלא שחין. אמרו לו: אוי לנו שראינוך כך! אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך!

[תענית כא]

-       האם רגש אחריות כה קיצוני כנחום איש גמזו תועלתית לדעתך? או שהזדהית עם אי ההסכמה של התלמידים?

1. אחריות של אהבה

מסופר על הרב אריה לוין ז"ל שבא עם רעייתו אל הרופא ואמר לו: "הרגל של אשתי כואבת לנו".

1. גבולות האחריות

כאמור, בין האמונה שהכל משמיים לבין התחושה שישנה עליך אחריות קיים מתח מסויים. רבי טרפון במסכת אבות פותר מבוכה זו בכך שהוא מפריד בין החובה לפעול לבין התוצאה בפועל;

"לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר,

וְלֹא אַתָּה בֶּן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה".

ידיעה זו שמצד אחד אתה חייב לפעול, ומצד שני אם פעלת כשורה, התוצאה - החיובית או השלילית - אינה באחריותך, מאפשרת איזון בין שחרור עול שמביא לפסיביות, לבין אחריות מלחיצה.

סיכום ודיון;

-       סקרנו כמה סוגי אחריות, כמו שותפות גורל, שליחות, אשמה ואהבה. איזה סוג אחריות מניע אותך? איזה סוג אחריות מלחיץ אותך?

-       נגענו באיזון הנדרש בין לקיחת אחריות לבין הסתמכות על כוח עליון. האם איזון זה קיים בחיינו? האם אנו מצליחים לאזן בין המאמצים לבין ההרפיה, יודעים לקחת אחריות אך לשים לה גבולות?