חומר ורוח - 04 - אחרונים

תשפ"ד, סמסטר א'.

בליבה חומה, עמותת ציוני דרך.

תוכנית לימוד בחברותא, שלב ב'; חומר ורוח

סטודנטים יקרים שלום רב

אחר שקראנו בדף הקודם על הגישות השונות אצל הראשונים ביחס למקום הראוי לחיי החומר בחיי הרוח, דף זה יעסוק בתפיסת העולם של גדולי האחרונים בסוגיה זו. יצויין כמובן שמדובר בלקט מקורות קטן שרחוק מלייצג נאמנה את שלל הגישות המורכבות.

מקורות

1. השאלה הפילוסופית

לפני שדנים על ההשלכות של שאלת החומר והרוח, יש את הדיון הפילוסופי הכללי על הקישור בין רוח לגשם, בין נפש לגוף, שהעסיק רבות את עולם המחשבה האוניברסלי. מעניין להביא כאן התייחסות מפתיעה של הרב משה איסרליש, גדול פוסקי אשכנז מהמאה ה16, שכתב את ההגהות על השולחן-ערוך. במסגרת דיון הלכתי על נוסחה של ברכת אשר יצר כותב הרמ"א את הדברים הבאים בבואו לפרש את הביטוי 'ומפליא לעשות' שנאמר בחתימת הברכה;

"יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו, וקושר דבר רוחני בדבר גשמי, והכל הוא על ידי שהוא רופא כל בשר, כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו".

(רמ"א אורח חיים סימן ו)

כך, במילים ספורות התייחס הרמ"א לשאלת הגוף-נפש והשפעת הבריאות הפיזית על חיי הרוח. הפוסק שכתב כ100 שנה אחריו את הפירוש 'מגן אברהם' התייחס לדברי הרמ"א והוסיף;

"הנשמה נהנית מרוחנית המאכל, והגוף נהנה מגשמיות המאכל, ומכוח זה קשורים זה בזה על ידי המאכל". (מגן אברהם אורח חיים סימן ו)

-        מה לדעתך הוסיף המגן אברהם על דברי הרמ"א?

-        האם הדעה שיש רוחניות במאכל מקובלת על כולם?

1. השאלה של תורה ועבודה

אחד הקונפליקטים הגלויים ביותר בין רוח לחומר ביהדות, הוא שאלת השילוב בין חיי תורה לחיי דרך ארץ ועבודה. נושא שהעסיק רבות את חכמי ישראל מתקופת המשנה ועד ימינו אנו.

"אחר כך (=אחרי תפילת שחרית וסעודת הבוקר) ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו"

( שולחן ערוך אורח חיים סימן קנו א )

החפץ חיים [גדול הדור החרדי שלפני השואה] בספרו "ביאור הלכה" מגיב לדברי השולחן-ערוך;

"סופה בטלה וגוררת עוון – כתבו הספרים, שזהו נאמר לכלל העולם, שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עוסקים רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכלו להימצא בכל עת באופן זה והקדוש-ברוך-הוא בוודאי ימציא להם פרנסתם.

( ביאור הלכה )

-        איזו גישה לדעתך תפסה אחיזה בקרב הציבור התורני כיום? גישתו של השולחן ערוך, ספר הפסיקה הבסיסי שקורא ללכת לעסקיו, או גישתו של החפץ חיים?

אם הביאור הלכה עשה פשרה בין רבים [שחייבים לעבוד] לבין יחידים [שמקדישים עצמם לתורה], מעניין לראות חלוקה אחרת שעשה החתם סופר כמאה שנה לפניו;

"נראה לעניות דעתי…בארץ ישראל… שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום ישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ'... וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי [=כמו כן] לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה...

אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם, וכל שמרבה העולם יישוב מוסיפה עבודת ה' חורבן… על זה אנו סומכים על רבי נהוראי [=שאמר] במתניתין סוף קידושין: "מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה", היינו בחוץ לארץ.

(חתם סופר סוכה לו א)

1. בשאלת הפרישות

כפי שראינו בדפים הקודמים שאלת הפרישות, האם היא חיובית או שלילית, העסיקה רבות את הראשונים. כאן נביא את דבריו של הרמח"ל, איש המחשבה הבולט בעולם התורני של תחילת המאה ה18, שהקדיש בספרו 'מסילת ישרים' פרק שלם על הפרישות הראויה מול הפרישות הרעה, ולבסוף הוא מסכם;

"הֲרֵי לְךָ הַכְּלָל הָאֲמִיתִּי: שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּכְרָח לָאָדָם בְּעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה – רָאוּי לוֹ שֶׁיִּפְרוֹשׁ מֵהֶם. וְכָל מַה שֶּׁהוּא מוּכְרָח לוֹ מֵאֵיזֶה טַעַם שֶׁיִּהְיֶה, כֵּיוָן שֶׁהוּא מוּכְרָח לוֹ – אִם הוּא פּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה חוֹטֵא. הִנֵּה זֶה כְּלָל נֶאֱמָן.

אַךְ מִשְׁפַּט הַפְּרָטִים עַל פִּי הַכְּלָל הַזֶּה, אֵינוֹ מָסוּר אֶלָּא אֶל שִׁיקּוּל הַדַּעַת "וּלְפִי שִׂכְלוֹ יְהוּלַּל אִישׁ" (משלי י"ב ח'), כִּי אִי אֶפְשָׁר לְקַבֵּץ כָּל הַפְּרָטִים, כִּי רַבִּים הֵם, וְאֵין שֵׂכֶל הָאָדָם יָכוֹל לְהַקִּיף עַל כֻּלָּם אֶלָּא דָּבָר דָּבָר בְּעִתּוֹ".

(מסילת ישרים פרק יג)

עם זאת בסוף הספר הוא מביא רעיון שלפיו היחס לחומר כדבר הכרחי בלבד הוא דרגה נמוכה, והדרגה הגבוהה יותר היא לראות בחומר עצמו, בתנאים מסויימים, חלק מחיי הרוח;

וְתִרְאֶה עַתָּה הַהֶפְרֵשׁ שֶׁבֵּין הַטָּהוֹר לַקָּדוֹשׁ.

הַטָּהוֹר: מַעֲשָׂיו הַחוֹמְרִיִּם אֵינָם לוֹ אֶלָּא הֶכְרֵחִיִּם, וְהוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ מִתְכַּוֵּון בָּהֶם אֶלָּא עַל צַד הַהֶכְרֵחַ, וְנִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי זֶה יוֹצְאִים מִסּוּג הָרָע שֶׁבַּחוֹמְרִיּוּת וְנִשְׁאָרִים טְהוֹרִים. אַךְ לִכְלַל קְדוּשָּׁה לֹא בָאוּ, כִּי אִלּוּ הָיָה אֶפְשָׁר בִּלְתָּם כְּבָר הָיָה יוֹתֵר טוֹב.

אַךְ הַקָּדוֹשׁ: הַדָּבֵק תָּמִיד לֵאלֹהָיו וְנַפְשׁוֹ מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַמּוּשְׂכָּלוֹת הָאֲמִיתִּיוֹת בְּאַהֲבַת בּוֹרְאוֹ וְיִרְאָתוֹ, הִנֵּה נֶחְשָׁב לוֹ כְּאִלּוּ הוּא מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים עוֹדֶנּוּ פֹה בָּעוֹלָם הַזֶּה.

…

וּמֵעַתָּה… הַמַּאֲכָל וְהַמִּשְׁתֶּה שֶׁהָאִישׁ הַקָּדוֹשׁ אוֹכֵל, עִילּוּי הוּא לַמַּאֲכָל הַהוּא וּלַמִּשְׁתֶּה הַהוּא, כְּאִלּוּ נִקְרַב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ מַמָּשׁ, וְהוּא הָעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ עָלָיו זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "כָּל הַמֵּבִיא דוֹרוֹן לְתַלְמִיד חָכָם כְּאִלּוּ הִקְרִיב בִּכּוּרִים" (כתובות ק"ה ה'). וְכֵן אָמְרוּ "יְמַלֵּא גְרוֹנָם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יַיִן בִּמְקוֹם נְסָכִים" (יומא ע"א א').

…כִּי הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַקְּדוֹשִׁים בְּדַרְכֵיהֶם וּבְכָל מַעֲשֵׂיהֶם, הִנֵּה הֵם מַמָּשׁ כַּמִּקְדָּשׁ וּכַמִּזְבֵּחַ, מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עֲלֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה שׁוֹרָה בַּמִּקְדָּשׁ מַמָּשׁ. וְהִנֵּה הַנִּקְרָב לָהֶם כַּנִּקְרָב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּמִילּוּי גְּרוֹנָם תַּחַת מִילּוּי הַסְּפָלִים.

וְעַל דֶּרֶךְ זֶה כָּל תַּשְׁמִישׁ שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ מִדִּבְרֵי הָעוֹלָם אַחֲרֵי הֱיוֹתָם כְּבָר דְּבוּקִים לִקְדוּשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ, הִנֵּה עִילּוּי וְיִתְרוֹן הוּא לַדָּבָר הַהוּא שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת תַּשְׁמִישׁ לַצַּדִּיק. וּכְבָר הִזְכִּירוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן אַבְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁלָּקַח יַעֲקֹב וְשָׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כֻּלָּן וְהָיְתָה כָּל אַחַת אוֹמֶרֶת, עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק רֹאשׁוֹ" (חולין צ"א ב').

(מסילת ישרים פרק כו)

שאלות לסיכום

לפי המקורות שראינו

-        מה מוגדר כדבר רוחני ומה מוגדר כדבר גשמי

-        האם גישת האחרונים לחומר ממשיכה את גישת הראשונים, או שיש כאן גישה חדשה?

-        מה עמדתכם? עם איזו מהגישות שנתקלתם בדף זה הזדהתם? מה עורר בכם התנגדות?