תשפ"ד, סמסטר קיץ
בליבה חומה, עמותת ציוני דרך.
תוכנית לימוד בחברותא
סטודנטים יקרים שלום רב
אנו מצויים בימי האבל על חורבן הבית, תוך כדי זמן מלחמה קשה שמייצרת לצערנו אין ספור טריגרים לאבל לאומי בהווה. דף זה יעסוק בחשיבות של מתן מקום לאבל על פי המקורות.
שאלות לפני הלימוד;
- למה חשוב להתאבל?
- איך הדרך הכי טובה להתאבל?
- האם האבל פוגע ברווחה הנפשית?
להתאבל על חורבן הבית
"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (בבלי, תענית ל, ע"ב)
"ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש". (שלחן ערוך אורח חיים סימן א סעיף ג)
- האם אבל על חורבן הבית רלוונטי גם לאדם לא דתי?
- האם אנו מסוגלים לחוש אבל על מאורע היסטורי רחוק?
- איך/האם האבל ההיסטורי הזה אקטואלי בימינו?
- האם לא יותר הגיוני להתאבל על הצרות שבהווה? או לפחות בעבר הקרוב, כמו השואה?
הערכיות שבאבל
הרב יוסף דב סולובייצ'יק, במאמרו קול דודי דופק;
"כשאדם מתאבל על קרובו שנפטר, הוא מגלה את הייחודיות של האדם... האבל מלמד אותנו שכל אדם הוא עולם שלם, וכאשר אדם מת, עולם שלם נחרב... האבלות היא ההכרה בערך האינסופי של חיי האדם."
הרב סולובייצ'יק ממשיך ומקשר זאת לאבל הלאומי על חורבן בית המקדש:
"כשם שהאבל הפרטי מלמד אותנו על ערך חיי האדם, כך האבל הלאומי על החורבן מלמד אותנו על ערכה של האומה ושל ארץ ישראל... האבל על החורבן הוא הכרה בערך הרוחני העצום של עם ישראל ושל ארץ ישראל."
לשכוח את המתים יהיה כמעט כמו להרוג אותם שוב (אלי ויזל).
- האם לדעתך אבל הוא כלי חינוכי יעיל/נצרך?
- אלו ערכים נוספים האבל על העבר מנחיל לנו?
אבלות כמנגנון נפשי
”כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשיי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק"
(רמב"ם מורה נבוכים ח"ג סוף פרק מא)
"כשקורים דברים חיוביים בחיים – ברור לכולם שצריך למצוא את הזמן לחגוג. חשוב להבין שגם כשעוברים אירוע קשה, צריך לפנות זמן לאבל. אבל שאינו מעובד נכון עלול להוביל לתסמיני דיכאון, אובדנות, ירידה בערך העצמי הגוררת בעקבותיה הזנחה בריאות, הפרעות ביחסים בין אישיים ובתפקוד היומיומי. תנו לאבל את המקום שלו בחייכם, כדי להתקדם לחיים טובים ובריאים יותר". (ד"ר נצח גורן - פסיכולוג רפואי קוגנטיבי).
שֶׁהַר הַזִּכָּרוֹן יִזְכֹּר בִּמְקוֹמִי,
זֶה תַּפְקִידוֹ. שֶׁהַגַּן לְזֵכֶר יִזְכֹּר,
שֶׁהָרְחוֹב עַל שֵׁם יִזְכֹּר,
שֶׁהַבִּנְיָן הַיָּדוּעַ יִזְכֹּר,
שֶׁבֵּית הַתְּפִלָּה עַל שֵׁם אֱלֹהִים יִזְכֹּר,
שֶׁסֵּפֶר הַתּוֹרָה הַמִּתְגַּלְגֵּל יִזְכֹּר,
שֶׁהַיִּזְכֹּר יִזְכֹּר. שֶׁהַדְּגָלִים יִזְכְּרוּ,
הַתַּכְרִיכִים הַצִּבְעוֹנִיִּים שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה, אֲשֶׁר
הַגּוּפִים שֶׁעָטְפוּ הָפְכוּ אָבָק. שֶׁהָאָבָק יִזְכֹּר.
שֶׁהָאַשְׁפָּה תִּזְכֹּר בַּשַּׁעַר. שֶׁהַשִּׁלְיָה תִּזְכֹּר.
שֶׁחַיַּת הַשָּׂדֶה וְעוֹף הַשָּׁמַיִם יֹאכְלוּ וְיִזְכְּרוּ,
שֶׁכֻּלָּם יִזְכְּרוּ. כְּדֵי שֶׁאוּכַל לָנוּחַ
(יהודה עמיחי, בתוך "שירי ארץ ציון ירושלים")
- איך ההתמודדות שלך עם אבל? לתת לו מקום או 'לנוח' כמו שיהודה עמיחי כותב?
- מהם דרכי הביטוי שמשמשים אותך בזמני אבל?
- מה עוזר לך להתגבר?
- בימים כמו אלה, האם עדיף לעצור את החיים עד סיום האבל (הפגנות, שביתות, טקסים), או שעל החיים להמשיך כמה שיותר?
בתקווה לזמנים טובים ושמחים בקרוב
Comments