top of page

פורים 01 - ליצנות והומור

תשפ"ד, סמסטר א'.

בליבה חומה, עמותת ציוני דרך.

תוכנית לימוד בחברותא

 

סטודנטים יקרים שלום רב

לקראת פורים הבא עלינו לטובה, חג הבדחנות המסורתי, נקדיש את הלימוד השבוע לבירורו של מושג הליצנות ביהדות. ונראה איך פתאום מותר להתלוצץ ולעשות צחוק כאילו אין חובת רצינות בעולם. לחיי ההומור היהודי!!

 

שאלות קודם הלימוד

-       מה מקומו של ההומור בחיינו?

-       מה ההבדל בין ליצנות והומור?

-       האם יש גבולות להומור?

 

1- ליצנות אסורה

 

"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים…ובמושב לצים לא ישב" [תהלים א]

"אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך".

[משלי ט ח]

"בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל"

[משלי יד ו]

 

"אל תוכח לץ - כי הוא חכם בעיניו; הוכח לחכם ויאהבך, כי הוא חפץ בתיקון מידותיו, ואין מחזיק עצמו חכם. והם שני הפכים". [אבן עזרא]

 

"אם נכנס דבר של תורה ללב - יצא כנגדו דבר של ליצנות; נכנס ללב דבר של ליצנות - יצא כנגדו דבר של תורה" [שיר השירים רבה פרשה א]

 

"בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות. מה שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו עניינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש במעשים, ובכוח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל".

[מסילת ישרים פרק ה]

 

-       מה הסכנה בליצנות לפי המקורות?

-       האם אכן הציניות כה הורסת מסיבות?

 

2. ליצנות מהרוע

 

אמר רב נחמן כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא [כל ליצנות אסורה, חוץ מליצנות על עבודה זרה שהיא מותרת.]

[מגילה כה ב]

 

אבל בעבודה זרה יכול להתלוצץ. ויכול להתלוצץ בעושי עבירות כדי למונעם מן העבירה; וגם אחרים לא יעשו עבירות כשמתלוצצים עליהם.

[ארחות צדיקים פרק כא]

 

כפי שראינו בארחות צדיקים, ההיתר להתלוצץ מעבודה זרה מורחב לכל עוברי עבירה. רעיון זה מופיע בכמה מקומות בפוסקים, והרבי ר' צדוק הכהן מלובלין מוסיף הסבר יפה על הרחבת ההיתר [צדקת הצדיק אות רס]:

 

"כי זה ענין יום הפורים שהוא תיקון השחוק דאדר, ‏שלכן מנהג ישראל לעשות בו מיני שחוק וליצנות מהמן. ולאו דוקא עבודה זרה, כי כל השס"ה לא תעשה הם ענפים מ"לא יהי' לך", וכל מיני רע נקרא עבודה זרה".

 

בהמשך מביא רבי צדוק הסתייגות להיתר זה:

"דבר שאין האדם ‏עצמו נקי ג"כ ממנו אין לו להתלוצץ מן האחר, מאחר שגם הוא עדיין אינו נקי מזה".

 

הסתייגות זו משמשת את רבי צדוק להסביר מדוע בלשון בהיתר מופיע דווקא עבודה זרה, "‏רק מע"ז גמורה - דכבר בטלו ליצר של עבודה זרה מישראל, מזה יוכל כל א' מישראל להתלוצץ".

 

אם מצאנו היתר להתלוצץ מהרוע. הרי שבחלק מהמקורות ההיתר הפך למצווה וחובה הכרחית;

 

"מצאתי בסידור האריז"ל (שסידר הר"ר שבתי ז"ל) בהלכות דרך ארץ וז"ל: כשם שהליצנות עבירה גדולה כך מצוה גדולה להתלוצץ מעבודה זרה ומנהיגי רשעים"

[מנחת אלעזר, דברי תורה מהדורה ג אות נב]

 

ליצנות זו הכרחית לעליית האדם ואף

שיגיע למדרגות גבוהות מתוך עשיית הטוב, מ"מ כדי להלחם עם כח היצר דרוש עבודה של ביטול הרע, ועבודה זו דרכה ע"י ביטול וליצנות מהרע. ולכן מותרת ליצנותא דעבודה זרה.

[אור יחזקאל ח"ג עמ' קסה]

 

3.  "עת לשחוק" [קהלת ג ד] ליצנות מועילה

 

-       ההיתרים שראינו עד כה עוסקים בהיבטים הרוחניים של ליצנות מהרוע.

האם יש גם תועלת חברתית בליצנות?

 

"ר' ברוקא חוזאה [מהמקום חוזאי] הוה שכיח בשוקא [היה מצוי בשוק] של המקום בי לפט, הוה שכיח [היה מצוי] אליהו הנביא גביה [אצלו], אמר ליה [לו] פעם אחת לאליהו: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי [האם יש בשוק זה על כל האנשים שבו מישהו שהוא בן עולם הבא]? אמר ליה [לו]: לא…

אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי [בינתיים באו שנים אחרים] לשוק. אמר ליה [לו] אליהו הנביא לר' ברוקא: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו [אלה גם כן בני עולם הבא הם]. אזל לגבייהו [הלך אליהם], אמר להו [להם]: מאי עובדייכו [מה מעשיכם]? אמרו ליה [לו]: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי [אנשים בדחנים אנו ומשמחים את העצובים]".

[תענית כב א לפי ביאור שטיינזלץ]

 

"ישמר שלא להתלוצץ לומר אעשה ליצנות בפני הבריות למען יאמרו עלי שאדם נחמד אני… הלא עבירה גדולה היא…. אך לשמח חתן וכלה מצוה להתלוצץ בפניהם לשמחם"

[מהרי"ל עשרת ימי תשובה אות יז]

 

"רבה, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא"

תרגום: "רבה, לפני שפתח בשיעור אמר דבר מצחיק שהצחיק את החכמים, ולבסוף התיישב ביראה ופתח בשיעור".

[שבת ל ב]

 

4. ליצנות ככלי לצמיחה אישית

”אף על פי שראוי לאדם לעמוד נכנע ושפל רוח ראוי לו להעמיד עצמו בשמחה לקיים מצותיו ולמה שיגיעהו מן השלמות שאין השכינה שורה מתוך עצבות שהעצבון מטמטם את הלב וסותם שבילי ההכנה ולא מתוך עצלות שקידה והתבוננות אלא מתוך שמחת הלב ליושר המזגים ואף דרך החכמים היה בישיבתם לפתוח במילי דבדיחותא.”

[המאירי בספר בית הבחירה]

 

רבי אהרן מקרלין היה אומר: העצבות אינה עבירה, והשמחה אינה מצווה. אולם,למקום שהעצבות יכולה להוריד את האדם-שום עבירה לא תוכל להורידו, ולמקום שהשמחה יכולה להביאו ולהעלות אותו- גם המצווה הגדולה ביותר לא תביאנו לשם.

 

יִשְׂמַח מְאֹד וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה תָּמִיד כִּי עַצְבוּת מַזִּיק מְאֹד מְאֹד וְדַע, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכָּנֵס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם כִּי עַצְבוּת הִיא סִטְרָא אָחָרָא (זהַר נחַ דַף עא) וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך שׂוֹנֵא אוֹתָהּ… והָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וִישַׂמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד.

[ליקוטי מוהר"ן חלק ב תורה מח]

 

סיכום ודיון

-       ראינו במקורות את הליצנות ככלי הרס מצד אחד, ומצד שני ככלי להילחם ברוע, כאמצעי ליצירת אוירה חברתית טובה ואפילו כלי הכרחי לצמיחה אישית טובה

-       האם יש הומור בחיינו האישיים והחברתיים כיום שהיינו רוצים לוותר עליו?

-       האם יש הומור שהיינו רוצים לאמץ?

-       מה יכול להפוך את ההומור והליצנות שלנו ליעילים ותועלתיים? 

 

 

 

 

פוסטים קשורים

Comments


bottom of page