מעגלי זהות 04 - המעגל הלאומי והדתי

תשפ"ד, סמסטר א'.

בליבה חומה, עמותת ציוני דרך.

תוכנית לימוד בחברותא, שלב א' : מעגלי זהות.

שיעור 04 : המעגל הלאומי והדתי

"לאומיות היא תופעה חברתית אידאולוגית שלפיה לכל עם זכות לקיים ממשל עצמי. גישה זו קשורה קשר הדוק למדינת הלאום ושאיפתה העליונה היא, בדרך-כלל קיומה של מדינה כהגשמתו של עיקרון זה שהיא זכות להגדרה עצמית. הלאומיות בעיקרה מובילה להתגבשות של קהילה סביב צביון וערכים חברתיים משותפים."

מתוך הערך "לאומיות", ויקיפדיה

“אם כן המצב האנושי הוא לייחל לגדולתה של ארצך, ולמפלתה של שכנתה. (לעומת זאת) – האזרח של העולם יהיה זה שלעולם לא ייחל שארצו או ארצות אחרות יהיו מצליחות או נחשלות, עשירות או עניות"

וולטייר, "ארץ אבות", 1764.

“בליבה של ההיסטוריה היהודית טמון פרדוקס מרכזי, שהבנתו וההכרה בו חיוניות לעצם יכולתנו לחיות כמדינה ריבונית. הנה הפרדוקס: אותו יסוד ששמר על העם בגלותו, הוא הוא הדבר שעלול להחזיר אותנו כיום לחורבן ואולי אף לגלות. אפשר לנסח זאת גם באופן הפוך: היסוד שהביא אותנו לגלות, הוא היסוד ששמר עלינו במהלכה.

כן, אני יודע, זה נשמע כמו כתב חידה. אז בואו נתחיל בפיצוחו. סוד קיומו הפלאי של העם היהודי טמון בכפל הזהות שלו, בהתכה של הזהות הלאומית והדתית. רות המואבייה כבר ניסחה זאת במילים ספורות ומהדהדות: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי". באותן תקופות זו הייתה זהותם של כל העמים בסביבה: לעמונים היו אלים משלהם, למואבים היו כאלה, כך גם למצרים הקדמונים ולכל השאר. אבל בינתיים כל העמים הללו נמחו מעל פני האדמה. בימינו, דת המייחדת עם אחד בלבד אומנם איננה עניין בלעדי ליהדות, אבל היא תופעה נדירה....

.....כאן בדיוק מצוי המפתח לשאלה כיצד שרד העם היהודי גלות של אלפיים שנה, ששום עם לא הצליח לשרוד. הוא שרד בזכות הזהות הכפולה, ומשום שבתנאי הגלות יכול היה "לשלוף" מן הזהות הכפולה את היסוד הדתי ולהפוך אותו לעיקר.

ואולם, בעידן ההשכלה והחילון נותק הזיהוי בין היהודיות והדת. מי שלא חפץ בזהות הדתית ועדיין רצה להיות יהודי, יכול היה להחזיק ביסוד הלאומי. זהו הפן התרבותי־רוחני של הציונות, שאכן בישרה לא רק את הצלת היהודים אלא גם את הצלת הזהות היהודית, בנותנה לה שוב את פרדיגמת הזהות הלאומית. זה התאפשר משום שהדת היהודית שימרה בתוכה לאורך הגלות גם יסודות לאומיים של זיקה לציון, וכך געגועים בני אלפי שנים יכלו להפוך שוב לפרדיגמה לאומית...."

מתוך "סוד קיומו הפלאי של העם היהודי טמון בכפל הזהות שלו – כדת וכלאום", מאת יאיר שלג, מתוך עיתון "מקור ראשון" יולי 2023.

• "המדינה קיימת למען האדם, ולא האדם למען המדינה... מכאן שהמדינה צריכה להיות שפחתנו, ולא אנחנו עבדיה." ~

אלברט איינשטיין, מתוך "האומה", 1931

על מצוות אהבת ישראל, מתוך מיקרופדיה תלמודית

מצות עשה לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח). לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו (רמב"ם דעות ו ג), ותהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו, מה שירצה ארצה אני בשבילו, וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו (ספר המצות לרמב"ם מצות עשה רו).......

אין מצות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אלא על אחיך בתורה ומצוות (שאילתות שאילתא כז; רמב"ם אבל שם; סמ"ג עשין ט; יראים השלם סי' רכד. ועי' סמ"ק מצוה יז), שרֵעֲךָ נקרא רעך בתורה ובמצוות (סמ"ג שם), או שכָּמוֹךָ פירושו כמוך במצוות (יראים שם; הגהות סמ"ק ט), שהרשע מצוה לשנוא אותו (עי' פסחים קיג ב, ותוס' שם ד"ה שראה, ורמב"ם רוצח יג יד). ויש מהראשונים שכתב שכיון שנאמר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ, בכלל רעך אפילו רשע, שהרי אמרו שאפילו מי שנתחייב מיתה תברור לו מיתה יפה (הרמ"ה סנהדרין נב ב. ועי' שמ"ק כתובות לז ב)[3], ולא אמרו שמצוה לשנוא הרשע אלא בחייו, שעל ידי כך אפשר שיחזור למוטב, אבל לאחר מיתה, וכשהולך למות לקבל עונשו, הזהיר עליו הכתוב להתנהג עמו באהבה (הר"י פרלא שם לדעת הרמ"ה. ועי' מהר"ם שיק לתרי"ג מצוות מצוה רמד). ויש מי שכתב שמי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו, אף שהוא רחוק מתורת ה' ומעבודתו חלה עליו חובת אהבה, ואולי יוכל לקרבן לעבודת הבורא (ליקוטי אמרים תניא פל"ב).

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.

מתוך התפילה לשלום המדינה (מופיעה בסידורים דתיים לאומיים רבים)

שאלות לדיון:

מהו רגש לאומי חיובי ומהו רגש לאומי שלילי?

האם הלאומיות סותרת אהבת אדם באשר הוא? האם סותרת רצון בטובת האנושות?

האם קיום מצוות או קיומן הוא קריטריון למידת הקשר בינינו?

האם אתם מרגישים שאתם יכולים/רוצים לחוש סולידריות עם כל יהודי באשר הוא יהודי? ומה אם אתם מאוד לא מסכימים עם דרכו ומעשיו?

מה בין מעגל הזהות הדתי והלאומי למעגלי זהות קטנים יותר – כגון המעגל הקהילתי, המשפחתי, האישי?

מה בין אהבת העם לאהבת המדינה? האם לקיומה של מדינת ישראל משמעות דתית? והאם ישנה סולידריות ישראלית, שאינה תלויה בשאלה מי יהודי ומי לא?