.png)
תשפ"ה, סמסטר א'.
בליבה חומה, עמותת ציוני דרך.
תוכנית לימוד בחברותא, שלב א'; מידות טובות
סטודנטים יקרים שלום רב.
מידת הענווה מתוארת רבות במקורות כמידה החשובה ביותר. החל מתיאור התורה את משה כעניו במיוחד; "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג), וכלה באינספור מאמרי חז"ל בגנות הגאוה ובשבח הענווה, שלא נוכל לספור אותם.
השאלות המתבקשות הן;
- מהי ענווה? והאם היא סותרת תחושות של סיפוק ובטחון עצמי?
- האם יש פעמים שהענווה איננה רצויה?
הצורך באיזון בין בריחה מגאווה לבין דימוי עצמי חיובי הופך את השאלה למורכבת. במקורות הבאים נראה כמה דוגמאות להתיחחסות לשאלה זו במקורותינו.
ענווה עד הסוף?
"רבי לויטס איש יבנה אומר, מאד מאד הוי שפל רוח, שתקות אנוש רמה". (אבות ד ד).
מסכת סוטה דף ה עם ביאור שטיינזלץ;
"אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו בכל זאת אחד משמונה בשמינית של גאוה. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ומעטרא ליה כי סאסא לשבולתא [ומעטרת אותו הגאוה כמו השער שבראש השיבולת לשיבולת]. …
אמר רב נחמן בר יצחק: לא תהא בתלמיד חכם לא מינה [ממנה] ולא מקצתה של גאוה, מי זוטר דכתיב ביה [האם קטן הוא מה שנאמר בו במתגאה] "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה)? ודבר שהוא תועבת ה' — ודאי שאסור לעשות אותו אפילו במקצת.
- איך לדעתך ר' חייא בר אשי רואה את הצורך בחלק קטן (שמינית בשמינית) של גאווה? למה זה תורם לאישיות של תלמיד חכם?
- האם שיטת רב נחמן בר יצחק שוללת תחושות ערך עצמי?
ענווה פסולה
"אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (תלמוד בבלי, גיטין נו).
במקור הזה מתוארת ענוותנות קיצונית של רבי זכריה שנמנע מלטפל באנשים סוררים, ובכך נגרם החורבן.
- מתי לדעתך ענווה יכולה להיות פסולה?
גאווה חיובית ואיזון
"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז).
"כלומר, חשוב אני כעולם מלא. (ועל כן) לא אטרד את עצמי מן העולם בעבירה אחת, וימשוך (ידיו) ממנה" (רש"י).
אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה:
"לכל אחד צריכים להיות שני כיסים, ובהם ישתמש כשיצטרך לכך.
בכיס אחד יהיה כתוב – "בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם", ובכיס השני – "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז).
ועוד הוסיף: "הרבה טועים, ומשתמשים בכיס ההפוך מזה שהם צריכים לו" (אתר זושא).
"לפעמים אין צריכים להתיירא מגדלות, שהיא מרוממת את האדם לפעול גדולות" (הרב קוק, מידות הראי"ה ענווה ח').
"כי אמנם אין תיקון המידות שולל מהאדם אהבת עצמו, כי מציאות הנטיות לכבוד ולעונג היא מציאות חיובית… ואין שלילת הנטיות האלה בנין בנפש אדם, אלא סתירת הווייתו.
"המוסָר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד, אבל דע לך - מה אשרך… ומה כבודך, אין כבוד אלא תורה, אין כבוד אלא ענווה, אין כבוד אלא עזיבת הכבוד, אין אושר רק להשתחרר מהנטיות הטבעיות, ולהיות נכנע לד' ולתורתו, תכלית החיים בעולם הזה ובעולם הבא" (חזון איש אמטנה ובטחון עמ' נו).
ראינו במקורות גאווה שמביאה לידי הימנעות מעבירה (רש"י), ומביאה 'לפעול גדולות' (הרב קוק), ונטית נפש לכבוד ככלי חיובי לעבודת האדם (חזון איש).
- מה יותר מסוכן לדעתך, ענווה שאיננה במקום או גאווה שאיננה במקום?
- בחיים האישיים שלך, עם מה היית רוצה להשתמש יותר, בכיס של 'אנכי עפר ואפר' או בכיס של 'בשבילי נברא העולם'?
Comentários