top of page

חומר ורוח 03 - ראשונים

תשפ"ד, סמסטר א'.

בליבה חומה, עמותת ציוני דרך.

תוכנית לימוד בחברותא, שלב ב'; חומר ורוח


סטודנטים יקרים שלום רב

אחרי שראינו בדפים הקודמים את היחס של המקרא וחז"ל ביחס לחומר ורוח, דף זה יעסוק בגישות השונות לכך בדברי הראשונים.


שאלות קודם הלימוד

●      באילו תחומים קיים חיכוך בין חומר לרוח בחייך האישיים?

●      האם יש מקומות שהם משלימים אחד את השני?



מקורות;


  1. שיטת הרמב"ם האריסטוטלית

אֲבָל עִם צִיּוּר הַמֻּשְׂכָּלוֹת יִתְחַיֵּב לְהַרְחִיק רֹב הַתַּעֲנוּגִים הַגּוּפִיִּים. כִּי תְּחִלַּת הַשֵּׂכֶל יְצַיֵּר: שֶׁחֻרְבָּן הַנֶּפֶשׁ בְּתִקּוּן הַגּוּף, וְתִקּוּן הַנֶּפֶשׁ בְּחֻרְבָּן הַגּוּף. שֶׁהָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה רוֹדֵף תַּאֲווֹת וּמַגְבִּיר הַמֻּרְגָּשׁוֹת עָל הַמֻּשְׂכָּלוֹת, וּמַעֲבִיד שִׂכְלוֹ לְתַאֲווֹתָיו, עַד שֶׁיַּחֲזֹר לִהְיוֹת כַּבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא תְּצַיֵּר לְנַפְשָׁהּ אֶלָּא הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה וְהַתַּשְׁמִישׁ — בּוֹ לֹא יִתְוַדַּע אָז הַכֹּחַ הָאֱלֹהִי, רוֹצֶה לוֹמַר: הַשֵּׂכֶל.

(רמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה)


כאדם שהמלך רגז עליו וציווהו להעביר זבל ממקום למקום כדי להשפילו. אותו אדם ישתדל להסתתר ככל יכולתו בזמן אותה השפלה. אולי יעביר דבר מועט אל מקום קרוב ,פן יטנף את ידו ובגדו וכדי שלא יראהו אחר. כך נוהגים בני-חורין. אבל עבד ישׂמח בזאת. הוא יראה שלא הוטל עליו טורח גדול, ישליך את כל גופו באותו זבל ולכלוך, ויזהם את פניו ואת ידיו ויעביר [את האשפה] בגלוי, כשהוא צוחק ושׂמח ומוחא כפיים.  כן מצבֵי האנשים. כי יש בין האנשים בני-אדם אשר , כפי שאמרנו , כל דחפי החומר בעיניהם חרפה, רע, וחסרונות הכרחיים, ובמיוחד חוש המישוש שהוא חרפה לנו ,כפי שציין אריסטו , ובגללו אנו מתאווים לאכילה, שתייה ומשגל. כי ראוי  למעט בזאת ככל האפשר, לעשותו בהסתר ולהצטער על עשׂייתו, להימנע מלדבר על כך, לא להרחיב דברים עליו ולא להתקבץ לשם עשׂיית דברים אלה. אלא על האדם לשלוט בדחפים אלה כולם, למעט בהם ככל יכולתו, ולא ייאות להם אלא במידה ההכרחית  ....

(רמב"ם מורה נבוכים חלק ג פרק ח)


-        האם כל עונג הוא "תאווה"?

-        האם אכן תאוות מונעות מחשבות שכליות?


יש לציין למרות שהרמב"ם מחייב להתרחק מרב התענוגים הגופיים הוא כותב בהלכות דעות פרק ג הלכה ג;


"לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים, לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?

ובכלל הזה, אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תישומם".


  1. שיטת הרמב"ן - חשיבות  החומר נברא על ידי השם 

הרמב"ן תקף את שיטת הרמב"ם בנימוק שיש בהם "שמץ של כפירה", וזה לשונו;

"אין הדבר כאשר חשב הרב המורה ז"ל במורה הנבוכים בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המישוש הוא חרפה לנו. חלילה, אין הדבר כמו שאמר היווני (- כינוי לאריסטו), לפי שדעתו שמץ מינות שאינו מורגש …. אבל כל בעלי התורה מאמינים שהשם ברא את הכל כפי מה שגזרה חכמתו, ולא ברא דבר שיהיה גנאי או כיעור".

(רמב"ן איגרת הקודש פרק ב)


  1. שיטת הראב"ד - חומר באיפוק

ניתן להבין שמצד אחד יש פחד מההתמכרות לעונג, ומצד שני יש רצון לא להימנע מעונג חיובי. כפשרה הציע הראב"ד (רבי אברהם בר דוד מגדולי הראשונים) דרך של אכילה עם ריסון, מושג שזכה לכינוי "תענית הראב"ד";


"וכן אמר הרב רבי אברהם בר דוד שהיה אחד מחסידי עולם, הגדר הגדול המעלה המפלא, מניעת המאכלות. וכן פירש דבריו, אל יעזב לגמרי מלאכול בשר ולשתות יין, כי דייך מה שאסרה תורה, אך בעת מאכלו ועודנו תאב לאכול, יניח ממנו לכבוד הבורא מתאוותיו ואל יאכל כפי תאותו. ודרך זו תמנענו מחטוא ותזכירנו אהבת הבורא יותר מתענית אחד בשבוע, כי זה בכל יום תמיד, מדי אכלו ומדי שתותו, יניח מתאותו לכבוד הבורא".

(רבינו יונה ביסוד התשובה)


בין עבודה לחכמה

כמובן ששאלת האיזון בין חומר לרוח אינה מתבטאת רק ביחס לעונג ואכילה אלא באופן כללי כמה משקל נותן האדם לחיי הרוח שבו וכמה לחיי החומר שלו, כך למשל בשאלת האיזון בין עבודה לעיסוק בחכמה כותב הרמב"ם;


"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: … וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטילה"

 (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"א)


"אם אין קמח אין תורה – לפי שצריך לחזֵּר אחר פרנסתו ואינו יכול לעסוק בתורה. ואם אין תורה אין קמח – שמאחר שאין בו תורה, אין תועלת בקמח, שאין אדם מועיל בעושרו אלא כדי שיהיו צרכי גופו מצויים ויהיו לו פנאי לעסוק בתורה".

(רבינו יונה מסכת אבות ג יז)


שאלות לסיכום 

לפי המקורות שראינו מה מקום החומר בחיינו לשיטת הראשונים:

דבר מיותר? דבר רע אך הכרחי?  דבר טוב? שילוב של חלק מהנ"ל?

בהשוואה לגישות שראינו במקרא ובחז"ל – האם אצל הראשונים אנחנו רואים שוני או המשכיות? נסו להגדיר את ההמשכיות והשוני אם בכלל.

מה עמדתכם? עם איזו מהגישות שנתקלתם בדף זה הזדהתם? מה עורר בכם התנגדות?




פוסטים קשורים

Comments


bottom of page